אנחנו עובדים את השטן כאלוהים. כל מה שבעמוד הזה מתחיל מכאן. לשטן יש קיום משלו, שאינו תלוי בסמל, במזבח או בעוצמת האמונה של מי שעובדים אותו.
איך השטן קיים
העולם הרגיל של חומר, זמן מדיד, מרחק, פעולה ותוצאות הוא מה שאנחנו מכנים סיבתי. השטן שייך לא־סיבתי, סדר קיום אחר שאינו מוגבל לגוף אחד, למקום אחד או לאותו מהלך ליניארי של הזמן.
לכך אנחנו מתכוונים כשאנחנו מכנים את השטן ישות תבונית א־סיבתית וישות עליונה. איננו מדמיינים אותו כיצור פיזי בעל כתובת קבועה במקום כלשהו ביקום. קיומו שייך לסדר שונה משלנו.
המציאות הסיבתית והא־סיבתית נפגשות דרך nexion. אדם חי הוא ה־nexion הראשון שעובדים דרכו. לכן הפולחן מתקיים בתוך החיים הרגילים, באמצעות גוף, קול, תשומת לב, זיכרון, טקס והבחירות שנעשות אחר כך.
השטן כעיקרון הא־סיבתי
כתבי הכנסייה מכנים את השטן גם העיקרון הא־סיבתי. הביטוי מתאר את האופן שבו המציאות הא־סיבתית חודרת לחיים הסיבתיים באמצעות נוכחות, פולחן ועבודה דרך nexion.
״עיקרון״ אינו כוח בלתי אישי כאן. אנחנו פונים אל השטן כאל ישות מודעת, ריבונית ונומינוזית. המונח פשוט מאפשר לנו לדבר על אל שקיומו רחב מצורתה של אישיות אנושית.
פולחן
יש חברים שכורעים ויש שעומדים. יש שמתפללים בקול, שרים, מגישים מנחה, יושבים בשקט, עושים מדיטציה או שומרים תפילת פנייה כתובה. יש מקום לטקס רשמי, וגם לחמש דקות שקטות שמקיימים בהתמדה באותה שעה מדי לילה.
הפולחן הוא מעשה של פנייה. אתם פונים אל השטן במכוון ומקדישים לכך את מלוא תשומת הלב. אחר כך חוזרים לשאר החיים. מה שאתם מביאים איתכם מהטקס חשוב לא פחות ממה שהתרחש בו.
מסירות דתית יכולה להיות כנה בלי לוותר על שיקול הדעת. הכנסייה מצפה מהחברים לחשוב, לשאול, ללמוד ולהמשיך לשאת באחריות למעשיהם.
היריב
השטן הוא היריב, מי שמתייצב נגד ומערער. יש לכך השלכות על מי שהולכים בדרך הזאת, משום שחלק גדול מהחיים מגיע אלינו בירושה לפני שאנחנו בוחנים אותו: ציפיות המשפחה, נאמנויות לקבוצות, פחדים ישנים, שאיפות שאולות ודעות שחזרנו עליהן די פעמים עד שהרגשנו שהן שלנו.
דרך היריב מבקשת מכם לגלות מה עומד בבחינה. קל לשאול ממישהו אחר מרד לשמו. בעלות על עצמכם דורשת יותר זמן.
השטן והנצרות
הנצרות מעניקה לשטן מקום מסוים בסיפור שלה על חטא, רוע, ציות וגאולה. ירשנו את השם שטן, לא חובה לאמץ את הסיפור הזה כתאולוגיה שלנו.
בכנסייה הזאת השטן הוא אלוהים. אנחנו פונים אליו באמצעות הא־סיבתי, פולחן, טקס והמסורות שעיצבו את חיינו הדתיים.
התמסרות ועצמיות
לעבוד את השטן פירושו להיכנס לקשר עם ישות שאינה נוצרת ממשאלותינו. הקשר הזה גם מזמין את המתפללים לבחון את המשאלות עצמן. דעה שהתקבלה בירושה, פחד שהתחפש לאמונה או צורך באישור מאחרים עשויים להתגלות בשקט שאחרי התפילה.
כאן מתחילה העבודה של התנגדות והטלת ספק. היא שואלת אם אמונה נבחנה ואם החלטה אכן שייכת למי שמקבל אותה. התנגדות לשם התנגדות עלולה להפוך לציות מסוג אחר, שמעוצב בידי הדבר שאליו הוא מתנגד. עצמאות דורשת שיקול דעת סבלני יותר.
ירידה וחזרה
הספר The Rite of Descent מציע צורה פשוטה להתמסרות הזאת: מקום שהוכן מראש, הנמכה מרצון של הגוף, אמירת שמו של השטן, שתיקה וחזרה מכוונת. תנוחת הגוף היא מעשה של פולחן. היא אינה מעניקה לאדם אחר רשות להשתלט על שיקול הדעת של המתפללים.
הטקס אינו דורש כאב או חזיון. ישיבה שקטה ראויה לרישום כן בדיוק כמו ישיבה שהתרחש בה דבר חריג. אחריה קמים, דואגים לגוף וחוזרים למשימה היומיומית הבאה. החזרה הזאת היא חלק מהעבודה הדתית.