בעל: אדון הסערה ומקומו בכנסייה

בעל בכנסייה

השטן נשאר האל הראשי ומוקד הפולחן של הכנסייה השטנית העליונה. במסגרת החיים הדתיים האלה, בעל מוכר כישות עליונה נפרדת וכמי שאפשר להתמסר לו מרצון. חברי הקהילה יכולים לפנות לאדון הסערה בלי להחליף את הכיוון המרכזי של הכנסייה ובלי להפוך את ההתמסרות אליו לתנאי להשתייכות.

הסערה מעניקה להתמסרות הזאת חלק גדול משפתה: לחץ שמצטבר, קול שנשמע, גשם שמגיע לאדמה יבשה ובית שיכול להכיל את מה שהתחיל. הדימויים האלה נוגעים לצורת התרגול ולמחויבויות שבאות בעקבותיו. הם אינם הבטחה שכל תפילה תביא אות גלוי או את התוצאה המבוקשת.

השם והעדויות העתיקות

בעל הוא תואר בשפות השמיות הצפון־מערביות, שמשמעותו אדון. טקסטים עתיקים משתמשים בו ביותר מהקשר אחד. אין לאחד את סיפורי הבעלים המקומיים השונים רק מפני שהם נושאים אותו תואר. הדמות העתיקה המרכזית כאן היא בעל־הדד, אל הסערה של אוגרית.

אוגרית שכנה בחוף סוריה של ימינו, באתר הידוע כראס שמרה. לוחותיה מתקופת הברונזה המאוחרת משמרים את מחזור בעל. הגשם היה חיוני לחיים בעולם הזה, ואל הסערה יכול היה להיות מאיים ומעניק חיים כאחד. התמסרות מודרנית מתחילה בכבוד להקשר ההיסטורי הזה, גם כאשר טקסיה חדשים.

ים, ארמון ומוות

במחזור שנשתמר, אחרי מאבקו של בעל בים, אל הים, עולה שאלת ארמונו. כושר־וחסיס, האומן האלוהי, משתתף הן ביצירת הנשק והן בבנייה. המעבר מן המאבק לבית מבוסס חשוב לתרגול שלנו: התחלה זקוקה למקום ולקצב קבוע כדי להחזיק מעמד.

מוֹת, אל המוות, מביא מפגש מסוג אחר. היעדרות, אדמה יבשה ושובו של הגשם מעניקים לסיפור את כוחו. הלוחות פגומים, וסיפור שנתי פשוט של צמחייה שמתה וקמה לתחייה אינו ממצה אותם. איננו משתמשים במיתוס כדי להבטיח שאמונה תבטל כל אובדן. אבל ואכזבה נשארים חלק ממשי מחיי ההתמסרות.

בעל ובאאל המאוחר

ספרי כישוף אירופיים מאוחרים מתארים את באאל כמלך, מייחסים לו צורות הקשורות לחתול, לקרפדה ולאדם, ומייחסים לו אי־נראות. זו מסורת טקסטואלית מאוחרת. דימוייה והחותם שבה אינם מוכיחים כשלעצמם שדמות ספרי הכישוף ואל הסערה האוגריתי הם אותה ישות.

הכנסייה יכולה לעבוד עם חומר משתי המסורות ובה בעת להבחין בין תולדותיהן. בבית הסערה, מוטיב אי־הנראות המאוחר מעניק השראה לפנים הנסתרות: האפשרות לתת לחלק מן העבודה להתפתח בפרטיות. אין בכך הבטחה להיעלם מבחינה גופנית או תירוץ דתי להסתרת פגיעה ולהתחמקות מאחריות.

פרקטיקה דתית בת זמננו

הספר ⁨The Storm House of Baal⁩ מפתח פרקטיקה מודרנית של התמסרות במסגרת התאולוגיה הא־סיבתית של הכנסייה. השולחן, הדמויות, הרישומים ודרכי הסיום שלו הם צורות עכשוויות. אין הם מוצגים כטקסים ששוחזרו מאוגרית העתיקה.

שולחן הסערה נותן לבעל מקום צנוע לפנייה בתוך פרקטיקה שטניסטית קיימת. עבודה עם דמויות נותנת למטרה צורה חומרית וקושרת אותה לפעולה בחיי היומיום. הרישום שומר את הכוונה, את מה שנעשה בפועל ואת מה שבא אחריו. הסיום מונע מן העבודה להשתלט על שאר החיים.

שימוש בסמלים חומריים בפולחן אינו מצמצם אל לדימוי או למצב רוח פנימי. לבעל פונים כנוכחות נפרדת. עם זאת, סדק בחומר, שינוי במזג האוויר או חלום בלתי צפוי אינם בהכרח מסר אלוהי. יראת כבוד מתקיימת כאן לצד שיקול דעת זהיר.