העולם הסיבתי
המציאות הסיבתית היא המציאות הרגילה. גופים, שעונים, מזג אוויר, עבודה, כסף, מחלה, מרחק, חומר פיזי ותוצאות שייכים אליה. זה העולם שבו אפשר לאחר, להיות רעבים, לטעות, להיפצע, לשאת באחריות או להידרש לשלם חשבון.
העשייה הרוחנית אינה מבטלת דבר מכל זה. העולם הסיבתי הוא המקום שבו חיי אדם מקבלים צורה ובו אנחנו חיים עם תוצאות מעשינו.
העולם הא־סיבתי
א־סיבתי הוא השם שלנו לסדר קיום אחר. אי אפשר להבין אותו באמצעות זמן ליניארי ויחסי סיבה ותוצאה פיזיקליים מוכרים באותה דרך שבה מבינים את העולם הסיבתי. השטן, האלים האפלים וישויות רוחניות אחרות שייכים לחלק הזה בתאולוגיה שלנו.
בתחילה המילה היא רק רעיון בספר. היא מקבלת משמעות מתוך השימוש. פולחן, טקס, חלום, מקום, תשומת לב ועבודה חוזרת נותנים למי שעוסקים בכך משהו שאפשר לקשור אליו את המילה.
ה־nexion
nexion הוא נקודת מפגש בין המציאות הסיבתית והא־סיבתית. אדם חי הוא הדוגמה הראשונה לכך. הגוף סיבתי ובן חלוף, ואילו התודעה יכולה לפנות במכוון אל הא־סיבתי באמצעות פולחן, זיכרון, דמיון, רצון וטקס.
גם מקומות יכולים לצבור היסטוריה כזאת. חזרו מדי שבוע לאותו חדר לפולחן. הדליקו את אותה מנורה, אמרו את אותם שמות, שמרו על שקט באותו מקום וכתבו בו לאחר מכן. כעבור שנה החדר כבר לא ירגיש כמו החדר שבו התחלתם. מסורות עתיקות אומרות שהמסך נעשה דק. הביטוי שרד כי הוא מתאר את הדבר בפשטות.
ישויות והאלים האפלים
ישות וישות עליונה הם מונחים של הכנסייה לישויות תבוניות א־סיבתיות בעלות תודעה ורצון משלהן. אנחנו משתמשים בהם לעיתים קרובות במקום במילה שד, משום שהמילה שד נושאת עמה הנחות נוצריות שאינן שלנו.
האלים האפלים שייכים לזרם מסוים בתוך המטאפיזיקה הזאת. Atazoth, Shugara, Noctulius, Nythra, Kthunae, Davcina, Baphomet ושמות נוספים מופיעים בקאנון המעמיק יותר. אנחנו פונים אליהם כאל ישויות.
נאופיט אינו צריך למהר אל השמות המוזרים ביותר בספרים. למדו קודם את היסודות. השמות יהיו ברורים יותר כשפולחן, תשומת לב, טקס ותיעוד יהפכו לחלקים מוכרים בעשייה שלכם.
Wyrd, physis, aletheia ו־pathei-mathos
Wyrd הוא הדפוס שהחיים יוצרים לאורך זמן באמצעות טבע, בחירה, נסיבות ותוצאות. Physis הוא טבעו הפנימי של דבר. Aletheia היא האמת הנחשפת מתוך הסתרה. Pathei-mathos הוא השינוי בהבנה שנובע ממה שאדם חווה בפועל.
המילים האלה נשארו בכתבי הכנסייה משום שהן עדיין מועילות בפועל. כשמילה מפסיקה לעזור לכם לראות משהו בבירור, חזרה עליה בקול רם יותר לא תציל אותה.
מקור המונחים האלה
הכנסייה השטנית העליונה עצמאית. איננו nexion של Order of Nine Angles ואין לנו קשר ארגוני עם O9A. עם זאת, לחלק מהמונחים שלנו יש היסטוריה ברורה שם ובכתבי David Myatt. אין טעם להסתיר זאת.
ההבחנה בין הסיבתי והא־סיבתי, nexion, חלקים מהמערכת השבעונית, עץ Wyrd, החומר על האלים האפלים וכמה שיטות של שירה ושל רטט הגיעו דרך אותו זרם אפל ותיק יותר. שמרנו את מה שנעשה מועיל בדת שלנו והמשכנו לעבוד איתו.
חלק מהחומר הדתי של O9A טוב, ואין לנו קושי לומר זאת. מה שאנחנו דוחים הוא הפוליטיקה הנאו־נאצית, האידאולוגיה הגזעית, העבריינות והעיסוק הכפייתי באלימות שנקשרו לחלקים מהזרם. הקיצוניות הזאת לא העמיקה את הדת. היא הפכה זרם אזוטרי רציני לפארסה.
אפשר לקרוא את כתבי Myatt או את חומרי O9A לצורך עיון במטאפיזיקה בלי לראות בתנועה כולה כתבי קודש, סמכות או מודל לכנסייה הזאת. מסורות שואלות זו מזו. השאלה החשובה היא מה קורה לרעיון שנשאל כשהוא עובר להקשר אחר.
למה אנחנו עדיין משתמשים במילה א־סיבתי
כי היא עדיין מועילה. היא מאפשרת לנו לדבר בבירור על הקיום הסיבתי הרגיל, על סדר הקיום שאליו מכוון הפולחן ועל ה־nexion שבו השניים נפגשים.
כדאי לשמור את המילה רק אם העשייה הופכת אותה למדויקת יותר. אם היא נשארת רק מילה אקזוטית, הוספת מילים אקזוטיות סביבה לא תעזור.
הנכחת הא־סיבתי ותוצאותיה
הנכחת הא־סיבתי היא העבודה שבה נותנים לזרם א־סיבתי נוכחות בחיים הסיבתיים. מקום שנבחר, שם אלוהי, דימוי, צליל או שתיקה יכולים לתת לקשב צורה מוגדרת. השימוש החוזר חשוב: אותו סמל צובר היסטוריה בידיו של מי שעובד איתו.
לעבודה יש כניסה וסיום. מתכוננים, פונים אל הישות בשמה, רושמים מה התרחש ויוצאים ממרחב הטקס. מה שקורה אחר כך עדיין שייך לעולם הסיבתי. חובה שלא מולאה אינה נעשית חסרת השלכות רק מפני שהטקס שקדם לה נחווה כעמוק.
מטפיזיקה ומדע
הא־סיבתי הוא טענה דתית ומטפיזית בתאולוגיה של הכנסייה. הפיזיקה המודרנית אינה מוכיחה את קיומם של האלים האפלים ואינה הופכת חוויה פרטית לראיה מדעית. שאילת מונחים מתורת הקוונטים אינה מכריעה שאלה תאולוגית.
מקורות היסטוריים, טיעונים פילוסופיים וחוויות של מתרגלים יכולים כולם לתרום ללימוד, אך כל אחד מהם ממלא תפקיד אחר. טקסט עתיק יכול להראות מה תועד במסורת. הוא אינו יכול, כשלעצמו, לקבוע מה קרה אמש בחדרו של חבר בקהילה.