״אם אתם עובדים את השטן, אתם מאמינים שרוע הוא טוב?״ זו שאלה מובנת, אבל היא מתחילה מהגדרה שאיננו שותפים לה.
הכנסייה השטנית העליונה אינה מלמדת שאכזריות נעשית מעלה משום שהיא מפרה מוסכמות, או ששטניסט פטור מאחריות רגילה. התאולוגיה שלנו שוללת את הרעיון שאפשר לצמצם מוסר לציות לסמכות דתית חיצונית. הדבר אינו מותיר חלל ריק, אלא את המשימה הקשה יותר: לשפוט מעשים לפי השפעתם על אנשים ממשיים, לפי מה שהם חושפים על האופי ולפי הנכונות של מי שפועלים לשאת בתוצאות.
דחיית אבסולוטיזם מוסרי אינה דחיית האתיקה
טיעונים דתיים מציגים לעיתים רק שתי אפשרויות: לקבל קוד אלוהי קבוע או לקבל ששום דבר אינו חשוב. אנחנו דוחים את החלוקה הזאת. אפשר להטיל ספק בכללים מוסריים שירשנו, ועדיין להתייחס להסכמה, לכנות, להדדיות, לאחריות ולסבל מיותר כסוגיות אתיות רציניות.
אוטונומיה מרכזית בתאולוגיה שלנו, אבל היא אינה היתר בלתי מוגבל. אם החירות שלכם תלויה במניפולציה של שיקול דעתו של אדם אחר, בהסתרת התוצאות ממנו או בשלילת האפשרות שלו לסרב, אינכם מממשים ריבונות בשום מובן בעל משמעות. אתם מפחיתים את ריבונותו של אדם אחר.
מה פירושה של ״אפלה״ כאן?
השימוש שלנו במילים כמו אפל, מאיים ודרך יד שמאל הוא תאולוגי וסמלי. המילים האלה אינן אישור מוצפן לאלימות, לשנאה גזעית, לעבריינות או לקיצוניות פוליטית. הן מתייחסות להתמודדות עם מה שמוסתר, לסירוב לציות אוטומטי ולפיתוח חיים רוחניים אישיים, במקום להמיס את העצמי אל תוך אידיאל כפוי.
ההבחנה הזאת חשובה, משום שתנועות מסוימות השתמשו באוצר מילים דומה למטרות שונות מאוד. מינוח משותף אינו יוצר אתיקה, שושלת מסורת או ארגון משותפים. הכללים הציבוריים של הכנסייה שוללים כפייה, התעללות, פוליטיקה קיצונית, טרור ופעילות עבריינית.
התוצאות עדיין נחשבות
מעשה אינו נעשה אתי משום שמי שעושה אותו מרגיש הצדקה רוחנית. הכוונה חשובה, אבל כך גם ההשפעות שאפשר לצפות מראש. מי שגורם נזק בפזיזות אינו יכול למחוק אותו באמצעות תיאור המעשה כחניכה, כשחרור או כמבחן.
זו אחת הסיבות לזהירות שלנו מפני שפה רוחנית מפוארת. מילים יכולות לגרום לאנוכיות רגילה להישמע עמוקה. שאלה אתית מועילה היא פשוטה בהרבה: מה בחרתם, מי הושפע, מה ידעתם באותו זמן ואיזו אחריות אתם מוכנים לקבל עכשיו?
מותר לחלוק
לכנסייה יש תורה, אבל חברים אינם נדרשים להציג ודאות. מחלוקת אתית יכולה להעיד על מחשבה רצינית, ולא על חוסר נאמנות. חברים יכולים לערער על פרשנויות, לשאול מה ההיגיון שמאחורי כלל ולהבחין בין טענה תאולוגית למדיניות מעשית.
במובן הזה, האתיקה השטנית תובענית דווקא משום שאינה מעבירה את שיקול הדעת לאחרים. מצופה מהאדם לחשוב, לזהות תירוצים שמשרתים את עצמו, לכבד את יכולתם של אחרים לבחור ולפעול ולשנות כיוון כשאי אפשר להגן על מעשה בכנות.
אז האם שטניזם הוא ״רע״?
אם רוע פירושו סירוב להיכנע לסמכות דתית מסוימת, מסורות רבות יגדירו שטניזם כרוע. אי אפשר לפתור את המחלוקת הזאת באמצעות החלפת אוצר המילים.
אם השאלה היא האם הכנסייה מלמדת אכזריות, ניצול טורפני, הונאה או פגיעה חסרת הבחנה כמעלות, התשובה היא לא. הדרך שלנו מתנגדת לסמכות רוחנית כפויה; היא אינה תאולוגיה של הפיכת אנשים אחרים לחסרי ערך שאפשר להיפטר מהם.
ההבחנה הזאת דרמטית פחות מהסטריאוטיפ, אבל גם מועילה יותר. אתיקה נעשית ממשית כשהיא קובעת מה אדם עושה בפועל, ולא כשהיא מספקת לו תווית אסתטית.