הדיון בין שטניזם תאיסטי לשטניזם אתאיסטי מוצג לרוב כשאלה של אמונה: האם מקבלים את קיומו הממשי של השטן, או מפרשים אותו כמבנה פסיכולוגי, כארכיטיפ או כבדיה מועילה. אבל הצגה כזאת ממעיטה בעומק ההבדל בין שתי הדרכים. ההבדל אינו מסתכם במטפיזיקה. הוא נוגע לעמדה, לכיוון ולצורה עצמה של החיים הפנימיים.
משקלה של פנייה אמיתית
כשאתם מדברים אל מישהו שאינו נוכח, שאינו נוכח בשום מובן ממשי, המילים נשארות ביסודן שלכם. הן חוזרות אליכם, אולי מועשרות בארכיטיפים שהשלכתם עליו, אבל בסופו של דבר איש אחר אינו מקבל אותן. זו דרך ראויה לבחינה עצמית. זו אינה התמסרות דתית.
התמסרות מחייבת מישהו אחר. היא מחייבת אפשרות ממשית שמשהו שמעבר לעצמי ישמע אותנו, יענה לנו ויכיר אותנו. השטניסט התאיסטי כורע לפני ישות שנוכחת באמת ויכולה באמת לקבל את הפנייה הזאת. הדבר משנה את אופיו של כל מה שבא לאחר מכן.
תפילה אמיתית אינה חזרה על התוצאות הרצויות אל תוך חלל ריק. היא הקדשת עצמנו לריבון שעשוי לענות כפי שקיווינו, ועשוי שלא, וקבלת ריבונותו כגדולה מרצוננו שלנו.
משמעת כתוצאה של אמונה
עבור השטניסט התאיסטי, למשמעת יש אופי אחר לגמרי. היא אינה רק אמצעי, ואינה רק דרך להיעשות יעילים יותר בהשגת הרצונות האישיים. היא עצמה צורה של התמסרות. עשייה קבועה, מזבח שמטפלים בו ולימוד מתוך מחויבות הם מעשי נאמנות לקשר עם ישות שקיימת באמת.
האפשרות שיכירו אותנו
אולי ההשלכה העמוקה ביותר של אמונה תאיסטית אמיתית היא האפשרות שישות בעלת תבונה ויכולת תפיסה עצומות תכיר אותנו באמת. האתאיסט מתקשר עם הלא־מודע שלו ועם ההשלכות שלו עצמו. השטניסט התאיסטי נכנס לקשר עם משהו שתופס אותו כפי שהוא באמת, ולא כפי שהוא מדמיין את עצמו.
קשר אמיתי עם השטן מעמיד אותנו מול אמת מידה שקיימת מחוץ לעצמנו. אין זה קוד מוסרי שרירותי, אלא אמת המידה של מה שהתחייבנו לו ושל מי שהצהרנו שאנחנו. הוא אינו כופה אותה מבחוץ, אלא מחזיק בה כעדות למה שבחרנו.
אנחנו מזמינים מחפשים כנים, שחוו קריאה של משהו ממשי ואינם מוכנים להסתפק בסמל ובמטאפורה, לבחון מה משמעות החברות בקהילה הזאת.